רש"י על תמורה י״א ב:י״ט

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על תמורה י״א ע״ב:י״ח רש"י על תמורה י״ב ע״א:א׳ »

1 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה היא שלמים וולדה חולין. דלדה"כ אין העובר קדוש. הן למ"ד דעובר ירך אמו הוא ואם שיירו אינו משוייר. קדוש העובר מיד מכח האם עי' בתוספות לעיל ד"ה ואזדא ריו"ח לטעמיה. אלא דר"ל אפילו למ"ד וולדות קדשים ממעי אמן הן קדושין. ועי' בהגהות מוהר"ב רנשבורג:

2 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ונראה דזו היא דעת התוס' בפ"ב דפסחים כ"ד ע"ב בד"ה הכל מודים וכו'. דמבואר דס"ל שלוקין על אכילת חולין שנשחטו בעזרה עיי"ש. וכבר תמה על דבריהם הר"ב פ"י שם דהא ליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה מכי ירחק ממך המקום וגו'. וכן מבואר במתניתין דר"פ אותו וא"ב דאין לוקין על חולין בעזרה. והניח דבריהם בצע"ג עיי"ש. וכן הקשה הר"ב מל"מ סוף פ"ה מהלכות יסה"ת והניח בצ"ע עיי"ש. וכן מבואר בתוס' ב"ק פרק מרובה ע"ב ע"א בד"ה דאי ישנה וכו'. דלוקין על שחיטת חולין בעזרה עיי"ש. וכן מבואר בפירש"י בפ"ק דתמורה י"א ע"ב בההיא דאמרינן התם בעא מיני' אביי מרב יוסף היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו. למ"ד ולדי קדשים בהווייתן הן קדושים מי הוי חולין בעזרה או לא. א"ל מי קרינן בי' כי ירחק ממך המקום וזבחת. ופירש"י וז"ל היא שלמים וולדה חולין הקדיש בהמה מעוברת חוץ מעוברה. דלדברי הכל אין העובר קדוש. למ"ד וולדות קדשים בהוייתן קדושים. כלומר או שהקדיש בהמה ואח"כ נתעברה. ומיבעיא לי' אליבא דמ"ד וולדות קדשים בהוייתן הן קדושים. והשתא מיהא לא קדיש עובר ושחטה לאם בפנים בעזרה. ומי הוי ולד חולין בעזרה ומחייב. דהא לא הקדיש עובר. או לא. אמר לו לא מחייב. מי קרינן בי' כי ירחק ממך המקום וזבחת. דמהתם נפק"ל דאסור לשחוט חולין בעזרה וכו'. הא אינו יכול לשחוט בהמה זו אלא בעזרה שהרי אמו שלמים היא עכ"ל עיי"ש. ומבואר דמפרש בעיא זו לענין חיוב מלקות ולא לענין איסורא לחוד. והיינו משום דבהיא שלמים וולדה חולין. כיון שכבר היתה מעוברת בשעה שהקדישה וכבר חייל עלה ועל עוברה איסור שחיטתן בעזרה. גם בתר דאקדשה לאמה לשלמים ודאי לית לן למימר דפקע האיסור מן העובר שלא הקדישו. ועודנו חולין כמו שהי'. דאיסור שבו להיכן הלך. ואף דבהקדיש האם ואח"כ נתעברה שפיר יש מקום להסתפק גם לענין איסורא לכתחילה. משום דאיכא למימר דמשהקדישה לקרבן רמיא עלי' חובה לשחטה בעזרה כדינה. ותו לא חייל איסור חולין בעזרה מעיקרא על העובר כלל. מ"מ ודאי כשכבר קודם שהקדישה היתה מעוברת וחייל עלה איסור שחיטה בעזרה. תו לא פקע בכדי. ובע"כ צריך להמתין שלא לשחוט את האם עד שתלד עוברה. וע"כ לא קמיבעיא לי' אלא לעינין חיובא. דאע"ג דאיסורא לכתחילה ודאי אית בה. מ"מ אפשר לומר דאם עבר ושחטה בעזרה אינו לוקה. משום דלא עשה בו מעשה שחיטת חולין בעזרה ממש. שהרי לא שחט אלא את האם שהיא שלמים. והעובר ממילא ניתר בשחיטת אמו. אבל איסורא לכתחילה מיהת ודאי איכא בהכי. דהרי בהכנסה בעלמא חולין בעזרה נמי איכא איסורא מיהת. ולענין היתר אכילה כשעבר ושחטה בעזרה ליכא למימר דמיבעיא לי'. דא"כ כדפשט לי' רב יוסף וקא"ל מי קרינן בי' כי ירחק ממך המקום וזבחת. הו"ל למימר מי קרינן בי' כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת. דמדכתיב בי' כי ירחק וזבחת ואכלת הוא דנפק"ל איסור אכילת חולין שנשחטו בעזרה. אלא ודאי על הזביחה לחודה הוא דקמיבעיא לי' לאביי. אבל באכילה אפשר דעכ"פ בהקדישה מעוברת פשיטא לי' דאסור. משום דאפי' את"ל דלא לקי משום דבעובר גופי' לא עבד מעשה שחיטה אלא באמו. ועובר ממילא ניתר. מ"מ לענין אכילה הו"ל נשחט בעזרה. וקרינן בי' כי ירחק וזבחת ואכלת. מה שזבחת בריחוק מקום אתה אוכל ולא מה שנזבח בקירוב מקום. שהרי הוא בא לאכלו ע"י זביחה שבעזרה. כן נראה בכוונת רש"י ז"ל:

1 היא שלמים וולדה חולין - הקדיש בהמה מעוברת חוץ מעוברה דלדברי הכל אין העובר קדוש:

2 למאן דאמר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושין - כלומר אדם שהקדיש בהמה ואחר כך נתעברה ומיבעיא לי אליבא דמאן דאמר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושין והשתא מיהא לא קדיש עובר ושחטה לאם בפנים בעזרה מי הוי ולד חולין בעזרה ומחייב דהא לא הקדיש עובר או לא:

« רש"י על תמורה י״א ע״ב:י״ח רש"י על תמורה י״ב ע״א:א׳ »